שירון משמרות

מעל הצמרות עדים העננים
כשהירח אל הגן מניד ראשו, נותן סימן
– "אפשר לשבת"
שם בפינה אותו ספסל
קלט את כל כמות הטל
והתרטב
– "תיקח מגבת"
אומר הלילה ושוכב.

הלילה הזה,
שום סימן הוא לא נותן.
הוא מעוור, הוא מכוון
את התנועה בשלל גחליליות.
הוא מספר מעשיות
והוא חושב שילדים מאמינים לזה,
מן לילה שכזה,
כזה.

בחלונות כבו מזמן כל האורות,
ושתי עיניים ירוקות שולחות סימפוניות אנקות
סולם מינורי.
בביתני התינוקות
מיללים בהפסקות.
נצבט הלב
– "היי אמא, עורי"
אומר הלילה ושוכב.

הלילה הזה…

החלה רוח שורקת אלף מנגינות
חצר פניה מליטה, עוצרת את נשימתה
כי בא אורח.
הסהר מעגל את פיו
במן חיוך כל כך חביב
ומסתרק
– "אתה קירח"
אומר הלילה וצוחק.

הלילה הזה,
שום סימן הוא לא נותן.
הוא מעוור, הוא מכוון
את התנועה בשלל גחליליות.
הוא מספר מעשיות
והוא חושב שילדים מאמינים לזה,
מן לילה שכזה,
כזה.

יש ערמה של חברה על הדשא
אני דברים כאלה מחבב
בנים בנות ביחד, זה יפה ש –
יש אומץ לפעמים להתערבב.

שרים שירים ומביטים למעלה
ענן שם בירח מסתבן
חושבים במי להתאהב הלילה
אם כי הרהור כזה רק מעצבן.

מתחת לראשי מונחת ירך
ועל בטני צרור תלתלים מוטל
בלאט יוצאות ידיים אל הדרך
ומסלולן ארוך ומפותל.

במחשכיך ירושלים
מצאנו לב אוהב
עת באנו להרחיב גבוליך
ולמגר אויב

מקול מרגמותיו רווינו
ושחר קם פתאום –
הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא
וכבר היה אדום

ירושלים של ברזל
ושל עופרת ושל שחור
הלא לחומותייך
קראנו דרור

הגדוד, רגום, פרץ קדימה,
דם ועשן כולו
ובאו אמא אחר אמא
בקהל השכולות

נושך שפתיו ולא בלי יגע,
הוסיף הגדוד ללחום
עד שסוף סוף הוחלף הדגל
מעל בית הנכות

ירושלים של ברזל…

נפוצו כל גדודי המלך,
צלף – נדם צריחו
עכשיו אפשר אל ים המלח
בדרך יריחו

עכשיו אפשר אל הר הבית
וכותל מערב
הנה הנך באור ערביים,
כמעט כולך זהב

ירושלים של זהב
ושל עופרת וחלום –
לעד בין חומותיך
ישכון שלום.

פגישה, חצי פגישה,
מבט אחד מהיר,
קטעי ניבים סתומים – זה די
ושוב הציף הכל,
ושוב הכל הסעיר
משבר האושר והדוי.

אף סכר שכחה
בניתי לי מגן
הנה היה כלא היה.
ועל ברכי אכרע
על שפת אגם סואן
לשתות ממנו לרויה.

הייתי ילד בלילות עצוב
משוטט לבד
לא נתתי לאיש לדעת
את היית אהבת נעורי

הייתי ילד בימים חולם
מנגן ושר
מדמה לי שאת שומעת
את השיר הראשון בחיי

מסתכל איך את רוקדת
מסתובבת ונצמדת
רק אני צופה מהצד
אני נשאר ואת עוזבת
רחוקה לא מתקרבת
זיכרון שעולה בי שוב
פרדס רטוב יללת התנים ואת
שהיית אהבת נעורי

ולא הייתי איתך כמעט
כל כך מעט ואמרת לי שאת נוסעת
ואולי לא אראה אותך שוב

הייתי ילד בלילות עצוב
משוטט לבד
לא נתתי לאיש לדעת
את היית אהבת נעורי.

ערב כחול עמוק
תולה עגיל אדמדם לרושם
ומעשן תפרחת
קטורת של אזדרכת
ומרחש בלחש
אולי הפעם
אולי הפעם

כמה כחול הערב
כמה עמוק אלוהים יודע
למה שלא תפתיע
חד וחלק בפתח
כמשחר בלי הרף
לרוות עוד פעם
לרוות עוד פעם

כל הכחול לעצב
כל העמוק אין קצה
בא לי בזאת הפעם
ליפול על חרב למות עליך
למות, למות עליך
לזכר ערב שלא יחזור.

ערב כחול עמוק
תולה עגיל בצורת ירח
רק תעמוד בפתח
בלי הודעה מוקדמת
כמשחר לטרף
לרוות עוד פעם
לרוות עוד פעם

כל הכחול לעצב
כל העמוק אין קצה
בא לי בזאת הפעם
ליפול על חרב למות עליך
למות, למות עליך
לזכר ערב שלא יחזור.

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

אתם זוכרים את הטיול
עם המדריך ההוא שאול
ואיך אהרונצ'יק הבריון
היה לוחץ אקורדיון
וגם צועק בקול אדיר:
"עכשיו כולם, כולם לשיר".

ובלילות הכי קרים
היינו סתם מאושרים
עם בדל סיגריה ראשונה,
לוקחים ללב ולריאות
משתעלים ושואלים,
ומחכים להפתעות.