זו שנולדה ליד הים – משירי רחל שפירא

זה שנולד ליד הים

כבר יש בו משהו כחולי,

רוגש מאד וגבה גלי,

קינאה לרוח

ספק צולל ספק שוחה,

כבר יש בו משהו בוכה,

יסוד מלוח,

גאות ושפל חליפות

וסערות שמתעייפות

בנמל הבית.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.

וברך לו חיוך שכמוהו כאור
וברך לו עיניים גדולות ורואות
לתפוס בן כל פרח וחי וציפור
ולב להרגיש בו את כל המראות.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.

וברך לו רגליים לרקוד עד אין סוף
ונפש לזכור בה את כל הלחנים
ויד האוספת צדפים עלי חוף
ואוזן קשובה לגדולים וקטנים.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.

וברך כי ידיו הלמודות בפרחים
יצלחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה
ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים
ושפתיו השרות את מקצב הפקודה.

מי הנחלים

מקיימים את הזרימה

שנה אחר שנה,

שנה אחר שנה.

הם יצננו

את רגלינו הדולקות

רגלינו הדולקות

ולא את הנשמה.

כמו על נחלים

זרועותינו משתלבות

וגשר מהוות 

לתום ולתקווה. 

הכאב הזה, 

הכאב המתלווה, 

גם הכאב הזה 

שייך לאהבה. 

לא גיבור ולא בן חיל
אתגנב בסתר ליל
עם סיפור קרוש על לחי
וניגון תשוש מבכי.
אימי כרעה אותי ללדת
בשדות הארץ החורגת,
על פרשת דרכים היא נחה
ואני פני מזרחה.

אנגנה בכינור ישן
את הזמר, את השיר משם
הוא תמיד חוזר,
בן בית וממזר.
אדום, אדום, אדום
ליבו מיין ודם.

אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם
הם כבר למדו איך להצניע את עצמם,
טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם
טיפות גדולות זולגות על עלבונם.

את מרוחקת ואינך רואה אותם
הם מקבצים את חיוכייך בגניבה
ומבטך עוד לא פגש במבטם
עוד לא אמרת להם מילה טובה.

אם אהובייך יפקירוך, אם תחניק אותך בגידה,
אם לשלום כבר איש אותך לא יברך –
אנשי הגשם יכתירוך
למלכתם היחידה
ויחלקו איתך את לחם צערך.

ראו אותי חונה בשטח מגודר,

ראו אותי צמא כהלך במדבר.

גשם עומד לרדת,

גשם עומד לרדת.

אני נושא פני ברעש הנורא,

זוכר את פני האיש ופני הנערה.

גשם עומד לרדת, גשם עומד לרדת.

על הבקרים הקרים מתרפקים החיים החמים, על

הגשרים הצרים כוונות מחליפות כיוונים.

חפץ חיים ברוח הגוברת, חפץ חיים בין סחף לשרב.

מחר אני אהיה כה רחוקה,
אל תחפשו אותי. 
מי שידע למחול
ימחל לי על אהבתי

הזמן ישקיט הכל
אני הולכת לדרכי. 
זה שאהב אותי 
ישוב לשדותיכם מן המדבר 
והוא יבין-
אני חייתי ביניכם כמו צמח בר.

אם יש בי מיתרים,
הם מתנגנים ברטט,
אם יש בי דאגה,
היא חשופה כמעט.

אם יש בי אהבה,
היא תאמר בשקט.
אם יש לי שורשים,
הם מתארכים לאט.

אתה רואה כיצד
פתאום עובר בי רעד,
הרוח משנה תכופות את כיוונה.
ניסינו לעזוב אבל אני יודעת:
אנחנו נשארים שנה אחר שנה.

בחדרים שלך השמש משרטטת
קוים ורצועות של אור על הכתלים
אני למענך כל בוקר מלקטת
פרטים קטנים, שמחות קטנות
של יום חולין

האם אתה משיב, האם אתה עונה לי
אולי באזנך הולמים גם שאוני
אולי אתה מקשיב, אולי אתה דומה לי
הן בפניך משתקפים פתאום פני

אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט…

יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד
ובחסדו שורות אליך נכתבות
קח את ידי עכשיו עשני מפוייסת
ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות

ולכאורה עסקנו בשלנו, רק בשלנו
בלי לבקש גדולות ונצורות
שלווה מופרת וכבר אחרת
ואין טעם לכסות
כי בפתח נכנסות – התמורות

מי שצמא לכל מחווה של חסד אוזנו תופסת,
איך הקריאות חוצות את הרחוב
שואל עדיין, שואל מאין
כן, מאין כוחות לשאוב

זה בזו נביט ונתמה שנית
אם ראינו נכונה
לפעמים אני לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה

בראשית היה לא כלום,

רק חושך ודממה

מדבר האלוהים בקע יפי האדמה

מעל הערוצים קורצו כוכבי יהלומים

בעשב החדש הופיעו יצורים אילמים

והאדם היה פרודה ברצף האינסוף

שאלוהים בחוכמתו שמר אותה לסוף.

התעצמנו מאז, התעצמנו מאז

וכבשנו כסא וגם נזר

התעצמנו מאז,

לילדינו בלבד

רק להם לא היינו לעזר.