מקום בו מינוס 20 מעלות צלזיוס נחשב יום חם בחורף של צפון קנדה, ילדה בת 8 צצה משום מקום, לבדה, ביערות המושלגים של אלסקה ו-4 ילדים גדלים בבית שבו יורדים נטיפי קרח מסדקים בקירות והמים קופאים בברזים, מבינים שהכל יחסי בחיים, גם אם המזגן התקלקל או שיש הפסקת חשמל ליומיים שלושה.
חורף, קר, קפוא, ינואר אמיתי שכזה מזמן לא היה כאן והזדמן לי לקרוא 2 ספרים מרתקים ועוד 1 מטלטל ששמו את הקור כאן בפרופורציות… אז קצת הגיגים על 3 ספרים.
את הספר הראשון פשוט "קטפתי" מהמדף בספריה מבלי לדעת עליו כלום. טוב, הספרניות דואגות להציג כמה ספרים כמו בחנות, עם חזית הספר מול העיניים…
בעיירה של אינואיטים, כך מעדיפים האסקימואים להיקרא, נבחרת אישה להוביל מסע צייד של תיירים. האישה מכירה היטב את השטח ויודעת להתחקות אחרי בעלי החיים ומתמחה בשיטות צייד והישרדות בשלג ובקור. כאשר היא מתרחקת משני התיירים כדי להביא קרח, נשמעת יריה ואחד מהם נפגע ומת. מאותו רגע נשאבתי לסיפור מסתורין. אני כבר קצת רוויה כל מיני ספרי מתח ובלשות בסגנון של CSI ושות' ובכל זאת כאן היה משהו אחר.
קודם כל העלילה מסתבכת והציידת מחליטה שדברים מוזרים מתרחשים והיא מפעילה את שיטות הציד שלה לריגול וציד אחרי בני אדם…
ברור שמדובר בזירת התרחשות אחרת לגמרי מספרי המתח "הרגילים". לא עוד מרדפים בין ערים שונות, מסעדות ומקומות מפוקפקים ואחרים. לא משרדים ומקומות התקהלות. מדובר סה"כ על עיירה קטנה וניחסים בין האנשים. יש כאן נגיעה פוליטית בהחלטה ממשלתית (קנדה) ליישב אזור שכוח-אל על גבול מדיני (על רקע המלחמה הקרה) גם במחיר איכות החיים של התושבים שמהגרים לשם. הסופרת רקמה סיפור משולב תאורי נוף סוחפים (הלוואי והייתי שם לביקור) ושפה מקורית של המקומיים כמו גם תרבות וצורת חיים והופכת את הספר ליותר מ"עוד ספר של תעלומות".
בעדינות נפרשת לנו מערכת יחסים בין גברים ונשים והיררכיה בתוך שבט / עיירה אינואיטית, גם סיפור לא פשוט על זוג במה שאנחנו מכנים "פרק ב" בחייהם עם הילדים מפרק א' וה"לשעברים" (אקסים…) כשכולם גרים באותה עיירה קטנה (קיבוצי משהו, לא?) ונושאים נוספים שהם אלו שהופכים את הקריאה לחוויה מיוחדת.
הספר נקרא "חוֹם לבן" מאת מקגראת, ואני לא הצלחתי להירדם והעדפתי פשוט לקרוא ולקרוא מבלי להוריד כמעט את הספר מהיד. והמשפחה שלי למדה לתפקד ככה… עד שגן אישי היקר לקח בהמלצתי את הספר ואז הוא "גמע" אותו בזמן קצר ביותר. הכי מומלץ זה לקרוא אותו תחת הפוך או מול תנור חימום / אח עם כוס צ'אי חם.
כשסיפרתי לחברה שלי ע' על הספר, היא הבטיחה לי שכדאי לי לקרוא את "ילדת השלג" ובטח אהנה גם כן. אז נשמעתי לה. השאלתי את הספר וגם כאן היה קשה לי להניח אותו מהידיים. רק בסוף הספר סיקרן אותי לוודא על איזו תקופה הוא נכתב, כי זה משהו שלא שמתי לב אליו בזמן הקריאה והבנתי שהעלילה מתרחשת בשנות ה-20 וזה הסביר לי כמה דברים לגבי הקשר בין החוות והעיר הסמוכה והציוויליזציה.
תארו לכם זוג ללא ילדים, שמגיע לקראת גיל 50 לאלסקה, לעבד אדמה דווקא שם, בתנאים לא תנאים. האישה לבד בבית כשהגבר עובד בשדה. החווה של השכנים נמצאת במרחק רב ולא רואים אותה. בשלג הראשון בונים השניים בובת שלג בגודל של ילדה, עם צעיף, כפפות וכובע צמר אדומים, ובבוקר מגלים שהבובה נהרסה והאביזרים מצמר אינם. בהמשך מתגלה ילדה קטנה אולי בת 8 שמלווה אותה שועל אדום. האישה שוקלת אפשרות שהנה האגדה העתיקה, על בובת השלג שהפכה לילדה בשר ודם, קורמת עור וגידים ורק צריך להיזהר שהילדה לא תיעלם בסוף החורף כמו באגדות העם השונות.
הסופרת- איווין אייווי, בת אלסקה עצמה, שילבה ציטוטים מאגדות עם שונות שנוגעות בנושא של בובת שלג שהופכת לילדה ונחשפתי בזה לפן שלא הכרתי באגדות כל כך עממיות בעיקר ברוסיה- סְנֶגוּרוֹצְ'קָה. יש כאן צדדים יפים של הורות. הבדלי גישות בין הגבר והאישה אל הילדה ואיך יוצרים קירבה וקשר.
במסגרת "מועדון קוראות" שאני חברה בו, נבחר החודש הספר "טירת הזכוכית". נכון, הספר יצא כבר ב 2005 אבל שמחה שהוא נבחר למועדון החדש שלנו. ג'אנט וואלס שכתבה את הספר התראיינה אצל אופרה וינפרי וסיפרה שאחרי שנים של בושה גדולה לספר את הסיפור שלה, היא מעיזה ומגלה שלא מנדים אותה אלא חומלים עליה. כיום היא אשת תקשורת שחיה בפארק אווניו היוקרתי אבל אמא שלה היא "הומלסית".
הומלסית מבחירה, שיחד עם בעלה בחרו לחיות בנדודים ממקום למקום תוך בריחה מחובות וארבעת הילדים שלהם גדלים לאבא שהוא מקסים כשהוא פיכח ואמא "אמנית" שאינה מוכנה לצאת לעבוד לפרנסת המשפחה. כשהנסיבות "גוררות" אותה לעסוק בהוראה, האחריות להגיע בזמן לעבודה נופלת על הילדים שלה שממש מושכים אותה מהמיטה וכומבן היא לא מחזיקה בעבודה הזו הרבה זמן. בשלב כלשהו המשפחה מגיעה לאזור נוואדה ועוברת חורף איום ונורא בבית על סף הריסה שלא מחובר לתשתיות בכלל (שירותים, מים וחשמל) ומהסדקים והתקרה מזדקרים נטיפי קרח והקור בלתי נסבל, שלא נדבר על כך שהילדים ממש רעבים.
זה בהחלט סיפור מטלטל על בחירות בחיים, על תיפקוד משפחה ועל אחריות הורית. כשהבנתי, האמת ישר מקריאת החלק האחורי של הספר, שזה סיפור אמיתי לגמרי, הוא עוד יותר חודר לכל תא ותא בגוף ומזעזע למדי. גם איך כל אחד מהאחים מתבגר בתהליך הזה שאני לא ממש יכולה לקרוא לו "ילדות" והקשר בינהם – זה גם נקודה בפני עצמה.
שוב הקור של החורף הזה מקבל משמעות אחרת.
