ואז, החלטתי לעשות מעשה, תפסתי את הסבתא האיטלקיה שלי (שעלתה נערה צעירה לארץ ולמדה לבשל…. מהמשפחה הפולניה של סבא שלי…) ובאתי אליה ללמוד איך להכין את המתכון המפורסם שלה ל… חזרת אשכזנית-פולנית. הרי ידוע שהפולנים מוסיפים סוכר לכל דבר, כן גם לדג הממולא "גפילטע-פיש", אז גיליתי שהמתכון של סבתא לוטי הוא לא רק חריף אש מהחזרת הטריה (שאני ממש דומעת מכל נקבובית בגוף כשאני מכינה אותו) אלא גם מתוק מקמצוץ סוכר וזה מתכון מבוקש לקראת כל פסח. היא לא רק אמרה לי מה צריך לעשות אלא עשינו ביחד ורשמתי תוך כדי ההכנה וסבתא טעמה וככה זוכרים אצלנו את סבתא. והתפקיד עבר אלי באהבה רבה.
זה מזכיר לי כתבה ב YNET על מתכון עוגיות האגוזים של סבתא אידה מרחובות שחקוק על הקבר וגרם גם לגיא לרר לראיין את הבן על כך (סרטון הוידאו) ועל מתכון עוגת השמרים של יענקל'ה, האופה המיתולוגי של קיבוץ נען שחקוק על קברו.
לכן החלטתי לקבוע עם סבתא פגישה. אמא שלי שמעה ואמרה שברור שהיא תגיע אם אני יושבת עם אמא שלה. אז ישבנו בסלון של סבתא ושמעתי עוד ועוד סיפורים. כשיושבים בצורה כזו מרוכזת מעל שלוש שעות רצופות אז נכון שסבתא התחילה עם הסיפור המוכר, אבל אח"כ "חפרנו" עוד ועוד ובדרך הביתה אפילו אמא שלי אמרה ששמעה סיפורים חדשים וזה גרם לי להרגיש גאווה.
לצערי, באותם ימים לא היתה לי המודעות לצלם את המפגש אבל הקלטתי. כמובן שעל קסטה (קלטת) כי זה היה לפני הרבה שנים לפני שבכל סלולארי הייתה אפשרות הקלטה… לימים, תמללנו את הסיפורים וקיבלנו חוברת שהוצאתי במשפחה לקראת האזכרה של סבתא.
אני זוכרת תגובה של מטייל עוד ב 1998 כשיצאתי עם הטיול המזמר בבנימינה עם שירי אהוד מנור שזו גם היתה השנה בה הוא קיבל את פרס ישראל. המטייל שאל מה פתאם מטיילים בבנימינה טיול כזה כשאהוד עוד חי. אז בפליאה לא קטנה משלו, עניתי לו כמו יהודייה טובה בשאלה משלי- למה צריך לחלוק כבוד לבן אדם רק אחרי מותו?
זה לתעד. לא לחכות לימים אחרים, אלא עכשיו!
למה לא לתת את הכבוד לבן המשפחה עוד בחייו?
