סיפורי סבתא…
מכירים את האנשים האלו שאוהבים לארח ולחדש כל פעם את התפריט? אולי אפילו אתם בינהם. ואולי את אלו שיש להם את "השטאנץ" הקבוע של מאכלים לטוב ולרע ותמיד אנחנו יודעים מראש מה יהיה לאכול שם?
אני חייבת להגיד שתמיד לבוא לסבתות שלי היה מנחם באיזשהו אופן. כי תמיד ידעתי מה יוגש שם לאכול וככה עכשיו, שנים לאחר ששתיהן כבר נפטרו, חלק מהזיכרון שלי אותן הוא במחשבה על האוכל שהן בישלו. וזה ממש לא קשור אם אהבתי את האוכל הזה או לא. אני לא יכולה לדמיין אפילו את הטעם של הממליגה שהסבתא הרומנייה הכינה כי אני ממש לא אכלתי את זה אף פעם וגם את מרק הבורשט סירבתי לטעום. לעומת זאת, אין מצב שיגיע הפסח ואני לא אזכר בימים בהם סבתא הייתה עומדת ואופה לי במיוחד לחמניות מקמח מצה כי לפני מעל 30 שנים לא היה דבר כזה בכל מכולת. אבל חלק מהזיכרון שלי אותה (ואת סבא) זה גם מה שהם אכלו או בישלו.
אז זהו, כשסבתא ליבה נפטרה, נעלמו איתה המתכונים שלה. גם הייתי אז עסוקה מדי בעניינים אחרים שלא קשורים למטבח ולא חשבתי לאסוף מתכונים או שאתגעגע אליה דרכם וגם, אני מודה, שביום-יום בגילאי שנות ה-20 העליזים והאינטנסיבים שלי, הייתי במצב טוב בו לא ממש חשבתי שהמוות מסתתר מאחורי הסיבוב.
ואז, החלטתי לעשות מעשה, תפסתי את הסבתא האיטלקיה שלי (שעלתה נערה צעירה לארץ ולמדה לבשל…. מהמשפחה הפולניה של סבא שלי…) ובאתי אליה ללמוד איך להכין את המתכון המפורסם שלה ל… חזרת אשכזנית-פולנית. הרי ידוע שהפולנים מוסיפים סוכר לכל דבר, כן גם לדג הממולא "גפילטע-פיש", אז גיליתי שהמתכון של סבתא לוטי הוא לא רק חריף אש מהחזרת הטריה (שאני ממש דומעת מכל נקבובית בגוף כשאני מכינה אותו) אלא גם מתוק מקמצוץ סוכר וזה מתכון מבוקש לקראת כל פסח. היא לא רק אמרה לי מה צריך לעשות אלא עשינו ביחד ורשמתי תוך כדי ההכנה וסבתא טעמה וככה זוכרים אצלנו את סבתא. והתפקיד עבר אלי באהבה רבה.
זה מזכיר לי כתבה ב YNET על מתכון עוגיות האגוזים של סבתא אידה מרחובות שחקוק על הקבר וגרם גם לגיא לרר לראיין את הבן על כך (סרטון הוידאו) ועל מתכון עוגת השמרים של יענקל'ה, האופה המיתולוגי של קיבוץ נען שחקוק על קברו.
וכמה זה חשוב התיעוד הזה, רגע לפני…
אני חייבת להתוודות, יש לי "שריטה". אני אוהבת לשמוע סיפורים של אנשים. באחת השנים כשמצאתי את עצמי מראיינת ותיקים, יושבת מולם בסלון ביתם, שומעת את הסיפורים שלהם, חשבתי לעצמי כמה סבתא שלי רצתה תמיד לספר לנו, הנכדים, על העבר ולמען האמת זה לא ממש עניין אותנו אז.
לכן החלטתי לקבוע עם סבתא פגישה. אמא שלי שמעה ואמרה שברור שהיא תגיע אם אני יושבת עם אמא שלה. אז ישבנו בסלון של סבתא ושמעתי עוד ועוד סיפורים. כשיושבים בצורה כזו מרוכזת מעל שלוש שעות רצופות אז נכון שסבתא התחילה עם הסיפור המוכר, אבל אח"כ "חפרנו" עוד ועוד ובדרך הביתה אפילו אמא שלי אמרה ששמעה סיפורים חדשים וזה גרם לי להרגיש גאווה.
לצערי, באותם ימים לא היתה לי המודעות לצלם את המפגש אבל הקלטתי. כמובן שעל קסטה (קלטת) כי זה היה לפני הרבה שנים לפני שבכל סלולארי הייתה אפשרות הקלטה… לימים, תמללנו את הסיפורים וקיבלנו חוברת שהוצאתי במשפחה לקראת האזכרה של סבתא.
אני זוכרת תגובה של מטייל עוד ב 1998 כשיצאתי עם הטיול המזמר בבנימינה עם שירי אהוד מנור שזו גם היתה השנה בה הוא קיבל את פרס ישראל. המטייל שאל מה פתאם מטיילים בבנימינה טיול כזה כשאהוד עוד חי. אז בפליאה לא קטנה משלו, עניתי לו כמו יהודייה טובה בשאלה משלי- למה צריך לחלוק כבוד לבן אדם רק אחרי מותו?
אז אם יש משהו שהייתי רוצה להעביר לכם,
זה לתעד. לא לחכות לימים אחרים, אלא עכשיו!
למה לא לתת את הכבוד לבן המשפחה עוד בחייו?
זה לתעד. לא לחכות לימים אחרים, אלא עכשיו!
למה לא לתת את הכבוד לבן המשפחה עוד בחייו?
תגובות
עדין אין תגובות בפוסט זה.