לבלבו אגס וגם תפוח- נתניה מזמר

בפרדס ליד השוקת
צל ערביים וירוקת
וציפור שותה.
אשכולית תלויה עדיין
בין החורף והקיץ
ואני כמותה.

עוד אני פוסע
לחפש אחריה
אהבת חיי
ואני יודע
תמה העונה
תמו נעורי.

במרום חמה בוערת
אבל פה עמוק הערב
וכמעט הסתיו.
אם תטעי ושוב תבואי
עוד אהבתנו פה היא
ואני איתה.

עוד אני פוסע…

ריח מים
צל ערביים
נח על המשעול.
בין ערביים
עוד נשובה שניים
יחפים בחול.

עוד אני פוסע…

אם פרדסים עוד משגעים אותך בריח
אם בלילות אתה שיכור מן הירח
אם רוח מרחבים בצווארונך תמיד נושבת
ויש לך קוצים במקום שבו נהוג לשבת

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר

אם שפת הים עוד רגילה לסנדליך
אם לפעמים אתה יוצא עוד מכליך
אם טיפ טיפת חוצפה מן הנשמה שלך לא פגה
ואם עוד בינתיים לא קראו לך להג"א

זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר

אור חבצלות
זמר שושנים

בשרון עלה
ריח עדנים

חבצלת לך
ולי השושנים

בשרון עלה
ריח עדנים

שׁוֹשַׁנָּה שׁוֹשַׁנָּה שׁוֹשַׁנָּה
יָרֵחַ נִשָּׂא אֶל עָנָן
כָּמוֹהוּ אֵלַיִךְ שׁוֹשַׁנָּה
בַּיָּם עוֹד יַפְלִיג קַפִּיטָן

הָיָה יָם סוֹעֵר הַתֹּרֶן חָרַק
חַרְטוֹם הַסְּפִינָה כִּמְעַט וְנִשְׁחַק
אַךְ יוֹסְקֶה עַל כָּל הָעִנְיָן הִתְגַּבֵּר
וְזֶמֶר עַלִּיז כֹּה זִמֵּר:

שׁוֹשַׁנָּה…

בִּ"שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה" דָּן הֵרִים עוֹד כּוֹסִית
לְפֶתַע הֵגִיחוּ סְפִינוֹת הַמַּשְׁחִית
אַךְ דָּנִי אָמַר: מַעֲלֵישׁ, נִסְתַּדֵּר
וְזֶמֶר עַלִּיז כֹּה זִמֵּר:

שׁוֹשַׁנָּה…

הָיְתָה זֹאת פִיגוּרָה מְאֹד עֲלוּבָה
עֵת שְׁמוּלִיק הַגּוּץ לְקַפְרִיסִין הוּבָא
אַךְ גַּם עֵת יָשַׁב אַחֲרֵי הַגָּדֵר
הוּא זֶמֶר עַלִּיז כֹּה זִמֵּר:

שׁוֹשַׁנָּה…

מַסָּע הַיָּמִים הִגִּיעַ לַסּוֹף
סִירוֹת עִם גַ'מַּאעָה הִגִּיעוּ לַחוֹף
וְאָז אֶל שׁוֹשַׁנָּה כָּל אִישׁ הִסְתָּעֵר
וְזֶמֶר עַלִּיז כֹּה זִמֵּר

שׁוֹשַׁנָּה…

אל ראש ההר! אל ראש ההר!
הדרך מי יחסום לפדויי שבי?
מעבר הר הן זה מכבר
רומזת לנו ארץ צבי.

העפילו, העפילו,
אל ראש ההר העפילו!
העפילו, העפילו,
אל ראש ההר העפילו!

חופים הם לפעמים
געגועים לנחל. 
ראיתי פעם חוף שנחל עזבו 
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.

אף הצדפים, כמו חופים כמו הרוח
גם הצדפים הם לפעמים געגועים
לבית שתמיד אהבנו
אשר היה ורק הים שר שמה את שיריו.
כך בין צדפי ליבו של האדם שרים לו נעוריו.

חופים הם לפעמים
געגועים לנחל…

דוגית נוסעת, מפרשיה שניים 
ומלחיה – נרדמו כולם. 
רוח נושבת על פני המים, 
ילד פוסע על החוף דומם. 

ילד פעוט הוא ועגום עיניים 
שוטפים המים –
למרחק אין סוף… 
אם לא יעורו כל מלחיה – 
איכה תגיע הדוגית לחוף?…

השיק הדייג סירתו אל המים
לעבר הים הרחוק…
ילדה קטנטנה
אפורת-העיניים
נשאה תפילתה לרחוק:

אלי, נצור מצולות האינסוף
ושמור נתיבות בימים,
כמוני עומדים ילדים על החוף
והמה בני דייגים.

לי כל גל נושא מזכרת
מן הבית, מן החוף,
מן העצים יפי-צמרת
וזהב שלכת בת חלוף.

הינשאי ספינה ושוטי-
מה רבים הכיסופים
לי נערה יש ושמה רותי,
המצפה באלה החופים.

תכול עיניה כשמיים
מבטה כלהבה.
לו אך נשקתי השפתיים
אז ידעתי מה זאת אהבה.

סער, הספינה חורקת,
תקפץ מגל אל גל.
אלי עם רעם היא צוחקת
ועם רוח לי תפרע תלתל.

כשספינתי תצא
תפליג בים, 
אפרוש רישתי, אהובתי, 
כשספינתי שלי תחזור מים 
אביא לך גל, אהובתי, 
כשיחזרו גם חברי מים 
אודה לאל הטוב שבמרומים. 

כוכב רחוק שלי לווני, 
תאיר דרכי, אל תעזבני, 
או אז אדע: בודד אינני, 
כי מישהו חושב עלי עכשיו

המים כחולים המים צלולים 
אצות מטיילות דגים צוללים 
התורן למעלה הדגל מונף 
ואני עם מצפן והמון שעונים 
יוצא למרחב למרחב 

שוטי שוטי ספינתי 
הים כל כך כחול 
אני אהיה עוד רב חובל 
כשאהיה גדול
—
ציירתי מפות כבר יש לי תוכנית
אך אמא ביצעה פעולה תוקפנית
מתוך האמבט את הפקק היא שלפה
ובן רגע ברחו כל המים שלי
ולא נשארה אף טיפה

שוטי שוטי ספינתי
הים שלי נגמר
אני אהיה עוד רב חובל
אם לא היום, מחר