שירון הימים היחפים – טיול מזמר עם שירי אהוד מנור ז"ל
עם מיכל קנדל ונחמה אלעל
אבא שר אני לך,
על שיום אחד קמת ותלך.
אמא זה השיר הוא לך,
על ימי לכתך אחרי אבי לכאן.
שמש בא אל החלון,
ענף ירוק מלילה נעור,
וילד שפקח עיניו לתכלת
כאן בארץ אל,
בצל כרמל,
ליד הנחל.
שוב אני כאן לידך
ושוב הולם לבי איתך,
אך איפה הם כולם,
אותם ילדי השמש.
הסירות כולן טבעו
וחברי כולם נסעו,
גשרון העץ שהתמוטט
עוד מטייל בין שתי גדותיך.
התזכור את השמיים
שטיילו על פני המים,
את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף.
התזכור שירי ירח
וחצב בודד פורח,
את המחצבה שהתעטפה באור כסוף.
צליל מוכר קולטות אזני,
אני עוצם את שתי עיני,
לאן הם נעלמו, פעמוני הכסף.
כשהיתה כאן מדורה,
עלה עשן, עלתה שירה,
ובאחת אחר חצות,
זוכר, גילינו את החושך.
הכרמל ניצב איתן,
ירוק צבעו של התלתן,
מימיך לעולם זורמים בנחת.
גם היום כמו אתמול
ימינה כביש ועץ משמאל,
ורק עיניים אחרות
אני רואה בתוך המים.
בא חצי הלילה ואני ערה,
חלומות באים לסף
זה השקט שלפני הסערה,
בוא נלך עכשיו.
שם, שם ראיתי קשת בענן,
שם, שם עולה הבוקר בלבן.
אי שם,שם נמצא ביחד את הגן,
את גן האהבה.
שם, שם שמעתי שיר ישן נושן,
שם, שם ירח לילה לילה.
שם, שם נמצא ביחד את הגן.
את גן האהבה
א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב
א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב או-בו-ת-בך.
כשהיינו ילדים
אהבנו בסודי סודות.
אל מי היינו נחמדים?
רק לדודים ולדודות.
והבנות המסכנות סבלו,
המתוקות
הן רק מכות קיבלו
ואת מה שהרגשנו באמת
לחשנו רק בשפת ה"בית".
א-ב-ני-בי…
אהבה היא מילה יפה,
היא תפילה יפה,
היא שפה.
אהבה,היא אלי טובה,
היא תמיד תתגבר
ובשפת אהבה נדבר.
א-ב-ני-בי…
אני חולם וקם
שלוש מילים.
ומהו העולם?
–שלוש מילים.
וזה מה שאני מרגיש כעת,
ממש כמו אז בשפת ה"בית"
א-ב-ני-בי…
שמעו אחי, אני עוד חי
ושתי עיני
עוד נישאות לאור.
רבים חוחי,
אך גם פרחי
ולפני שנים רבות מספור.
אני שואל ומתפלל
טוב שלא אבדה עוד התקווה. עובר מזמור
מדור לדור,
כמעיין מאז ועד עולם
אני שואל…
חי, חי, חי
כן, אני עוד חי.
זה השיר שסבא
שר אתמול לאבא
והיום אני.
אני עוד חי, חי, חי,
עם ישראל חי.
זה השיר שסבא
שר אתמול לאבא
והיום אני
אני שבויית המנגינה,
המכורה לקצב
לכן, אני מאמינה
במלחמה בעצב
לרקוד את כל המועקות,
לשיר אל תוך החושך
לזרוע לשלוש דקות
את הבהובי האושר
ואין לי שום רצון להתיפייף
ההתנשאות הזאת
היא קטע מעייף
ולא אכפת לי לצפצף
כי המשחק עושה לי כיף
בסך הכל נעים וטוב לי לחפף
עם גיטריסט ומתופף
ועם קלידן שמתחצף
ועם סיכוי אחד לאלף לעופף
ואם הנערה לא תשחק אותה
היא לא תבכה, היא לא תכריז על יום מותה
כי זה רק ספורט, כן זה רק ספורט
לפני שהקולנוע הפך לאמנות,
הלכנו אליו לחלום, לחלום.
לפני שאנטוניוני נחשד בגאונות,
אהבנו ללכת כל יום ולראות
שפתיים ורגליים, ברילנטין ורין-טין-טין,
גברת עם קמליות, בן השיך ואלדין.
בסרטים של פעם יכולת לאהוב,
עם השירים של פעם יכולת לעגוב.
יכולת לשים את היד בלי לחשוש כלל,
יכולת לשבת בצד וללחוש לה.
אבל היום, דבר איום
לא נעים להתנשק בסרט של פליני,
איך אפשר שיתחשק בסרט פאזוליני.
בגלל ויסקונטי, זפירלי, קורסוואה וגודאר,
לא תפסתי שום דבר!
כשאני שפוף ורע לי על הלב
אני הולך אל ברטה ואצלה יושב
אני שותה קפה שחור
מראה לה את היד
אומרת לי אתה נחמד
תשים עשירייה בצד
ואז לפתע היא שותקת ורואה,
את כל מה שיקרה ומה שכבר קרה
רואה על מי אני חושב ומה אני רוצה
אומרת שגלגל חדש יתחיל כשהשנה תצא
תמיד כשאני עומד כבר לעזוב,
היא מנסה לומר שיהיה עוד טוב.
אחרי כמה צרות קטנות פתאום תרגיש נפלא
תהיה לך שמחה גדולה
מילה של ברטה, זאת מילה.
מה קרה לילד
שדיבר אל כוכבים,
שהמתיק סודות
עם סביונים ושחפים,
שספר כל נמש חרש
ובחול נרדם,
מה קרה לו יום אחד
שקם ונעלם?
אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי,
הימים היחפים של בנימינה.
כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר.
היורה ירד מחר, הבט בלבנה.
איך היה יבול הענבים השנה?
היכנסו הערב, יש ריבה מתות גינה,
ובלילה תתכסו כי תהיה צינה.
אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי,
הימים היחפים של בנימינה.
כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר.
ועכשיו אם יום או ליל, אם רע לי ואם טוב,
אין לי רגע זמן לשבת ולחשוב.
לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא,
כל ימי אני הולך לשם ולא מוצא.
אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים שלי,
הימים היחפים של בנימינה.
כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר.
כל הרחובות כבר ריקים
הסמטאות כולן שלו.
שוב הוא לבדו
שוב רק עם צילו.
כל הרחובות כבר ריקים,
הסמטאות כולן שלו
אין מה למהר או לאחר
לו להשיב ניתן
את מחוגי הזמן
איזה עולם נפלא
הוא היה בונה לו.
רק להשיב ניתן
את שחלף מזמן,
איך העולם אז היה משתנה
עשר שנים לפחות הוא מהלך בין הצללים
שוב ושוב סובב בין הגלגלים
עשר שנים לפחות הוא מהלך בין הצללים
אין מי לאהוב או לעזוב
לו להשיב ניתן…
בוקר אפור באוויר
הסמטאות כבר לא שלו
שוב אומרים לו לך,
שוב אומרים לו בוא
בוקר אפור באוויר
שוב משנה את התמונה
שמש אט יוצאת מנדנה.
ערב יום שבת,
שעה חמש עד שש,
וכל אחד כמעט
שוב מתחדש.
בכל שבעה ימים
המקלחות שרות,
המים שוב חמים בצינורות.
שביל באמצע, שביל בצד,
חפופים אחד אחד.
איזה נקיון וסדר,
איזה יופי של מצעד,
שביל באמצע, שביל בצד.
יש לי חבר
שקוראים לו בנימין
אבל אני קוראת לו בני.
אני אהיה בת עשר
בעוד כמה ימים
ובני קצת יותר קטן ממני
אנחנו נפגשים כל יום בצהריים
בחצר ליד הקן של היונים.
בני מראה לי איך עומדים על הידיים
ואני מראה לו את התחתונים
בני, בני, ילד רע
אני אוהבת אותו
כל כך נורא
בני, בני, ילד רע
אני אוהבת את בני- ילד רע.
בני אין לו אמא הוא אומר שהיא נסעה
להביא לו אווירון ואופניים
לי יש אמא וגם אבא, גם אחים שבעה
מתי הם כבר ייסעו ליום יומיים?
כשבני רעב אז לוקחים אותו לשוק
ואם השוק מלא אז זה מצליח
בודקים אם אין שוטר והמוכר עסוק
ובני מסלק לו אבטיח
בני, בני, ילד רע…
יום חמים
יום קסמים
יום תמים
הלכנו עם השמש
בערוב, יום זהוב,
לילה טוב
היה לנו ליל אמש.
בוקר קם, מול הים
אי משם
נכנס היום בשער
בחלון, עץ אלון
ווילון ניצתו באור השחר
כן, כן, כן, כן
לעולם בעקבות השמש
לעולם בעקבות האור
השמש את יומי רושמת
וליבי ציפור
להיוולד כל בוקר מחדש
עם כל מילת פרידה למות מעט
ולהביא אל העולם עוד בן ובת
בארץ של חלב, מרור ודבש.
ללכת שבי אחרייך,
לנשום את השמש הצורב,
לחלום אותך מול שמייך,
לכאוב אותך ושוב להתאהב.
לשאת חלום מבטן, מדורות,
לשאול באביבייך נחמה,
לחיות על פני ובתוכי האדמה
הנוראה והיפה הזאת.
ללכת שבי אחרייך…
עם ערב הד קולנו יעלה,
מבוקר יום אלינו הוא יבוא
ופדיוננו יראה עד בוא ערבו,
מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה.
אחותי הקטנה היא כמעט בת שנה,
קיבלתי אותה מהורי מתנה,
אחותי הקטנה כל היום ישנה,
אני מדברת והיא לא עונה.
קוראים לה לי-בי, ליבי, ליבי, ליבי
והיא שלי – לי, לי- לי- לי
בן,
נסה אם תוכל והבן.
שאמא ואבא רוצים כבר ללכת לישון,
מחר יום ראשון.
אולי,
תפסיק לחייך כבר אלי,
תפסיק לעשות לי עיניים- זה לא יעזור,
אני לא אחזור.
רצוי שתלמד
עכשיו ומיד
שכל שתרצה,
אולי לא יצא.
צריך לוותר,
פחות או יותר,
זה לא כל כך קל
בפרט ובכלל.
כי יש גם שנים
ללא שושנים-
תקשיב יהודה-
כי זוהי עובדה.
בבית ליד המסילה,
לא מתהלכים עוד ברגליים יחפות,
וליד המרפסת הגדולה,
לא מבעירים עוד את עלי הצפצפות.
השער סגור, הדלתות נעולות,
התריסים מוגפים גם ביום.
הרקיע פרוש ועיניו עוד כחולות,
אך הבית חדֶל כבר לנשום.
פעם בבית ליד המסילה
ראיתי פנים מאירות,
כי הבית הריק ליד המסילה
ידע גם שעות אחרות.
בשנה הבאה נשב על המרפסת
ונספור ציפורים נודדות.
ילדים בחופשה ישחקו תופסת
בין הבית לבין השדות.
עוד תראה, עוד תראה,
כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה.
ענבים אדומים
יבשילו עד הערב ויוגשו צוננים לשולחן,
ורוחות רדומים יישאו על אם הדרך,
עיתונים ישנים וענן.
עוד תראה, עוד תראה,
כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה.
בשנה הבאה
נפרוש כפות ידיים מול האור הניגר, הלבן.
אנפה לבנה
תפרוש באור כנפיים והשמש תזרח בתוכן.
עוד תראה, עוד תראה,
כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה.
ואני ראיתי ברוש
שניצב בתוך שדה
מול פני השמש, בחמסין, בקרה,
אל מול פני הסערה.
על צידו נטה הברוש,
לא נשבר, את צמרתו הרכין עד עשב.
והנה, מול הים,
קם הברוש ירוק ורם.
הנה ברוש לבדו,
מול אש ומים,
הנה ברוש לבדו
עד השמיים.
ברוש לבדו, איתן,
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד.
אני אשתגע כשתאמר שלום
אני לא מבינה איך הגעתי עד הלום.
כי אם תרצה ללכת, זה יהיה גיהנום מושלם,
קשה יותר ממוות, זה יהיה סוף העולם.
סיוט כזה עולה על כל דמיון,
בוא ויחד נעצור את השעון.
זוהי אהבה שאין בה הגיון,
זוהי אהבה שתיגמר בבזיון.
אני לא יכולה לנשום,
הרי זה שגעון,
מחניק לי בגרון,
אתה ראשון היית
ותהיה האחרון.
קח אותו לאט את הזמן
העולם עוד יחכה בחוץ
קח עוד שאיפה מן הזמן
שתי דקות לפני ההתפכחות.
להתמכר ללב המתפרע
לדמיון המתפקע
ולאושר הנוגע
בעומק הכאב.
אתה עוד תגלה את העולם,
אם תרצה או לא תרצה
יש עוד זמן להשתנות
מן הקצה אל הקצה.
אם האהבה כאבה לך אתמול
אולי מחר היא לא תכאב
אם עוד הדמעות זולגות בלי קול,
בסופן אולי חיוך רחב.
להתמכר ללב המתפרע…
מי אוהב את השבת?
אמא ואבא!
מי אוהב את השבת?
סבתא וסבא!
מי אוהב את השבת?
אני, אתה ואת.
כל העולם כמעט!
אז למה לא כל יום שבת?
יום ראשון שני שלישי
כל יום נמשך שנה
רביעי את חמישי נותן במתנה.
הימים עוברים לאט
ראשון עד חמישי
ומחר מחר שבת
כי בא כבר יום שישי
מי אוהב את השבת…
אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות,
מראות רבים שכבר שכחנו,
ספרי פלאים ומנגינות.
כל זכרונות ימים ימימה,
החלומות הראשונים,
וכל מילה של אבא, אמא,
שנאמרה לפני שנים.
עולם מופלא של ילדותנו,
רדום בפנים, בצל צלילים,
אתנו הוא עד יום מותנו,
חבוי בתוך תלי מילים.
ולפעמים שריד של ריח,
או צליל מוכר, או קצה מילה,
משיב אליך גן פורח,
מחזיר אל קו ההתחלה.
ושוב אתה חולם כילד,
ושוב אתה תמים כמו אז
אתה נזכר בכל התכלת,
הכל נשמר, דבר לא גז.
הלוואי ומענן תרד עלינו קשת
הלוואי שלעולם הזה יש תקנה…
הלוואי ויום יצמח מתוך סופה גועשת ,
הלוואי ולא תאבד לעד המתנה,
הלוואי שהמדבר יצמיח עשב דשא,
הלוואי ועוד נשב בצל התאנה.
הלוואי שלא נכאב ואיש אחיו יאהב,
הלוואי ויפתחו שוב שערי גן עדן,
הלוואי ויתמזגו מזרח ומערב,
הלוואי, הלוואי ונחדש ימינו כאן כקדם.
הלוואי ולא יישא עוד גוי אל גוי חרב,
הלוואי ולא ננטוש את דרך התקווה,
הלוואי והאדם יהיה רחום עד ערב,
הלוואי שיש סיכוי אחד לאהבה.
הלוואי שלא נכאב…
טיולים מזמרים: