שירון "עוד לא תמו כל פלאיך" יורם טהרלב בכרמל
עם מיכל קנדל ונחמה אלעל
קום והתהלך בארץ
בתרמיל ובמקל.
וודאי תפגוש בדרך
שוב את ארץ ישראל.
יחבקו אותך דרכיה
של הארץ הטובה,
היא תקרא אותך אליה
כמו אל ערש אהבה.
זאת אכן אותה הארץ,
זו אותה האדמה
ואותה פיסת הסלע
הנצרבת בחמה.
ומתחת לאספלט
לבנייני הראווה,
מסתתרת המולדת
ביישנית וענווה.
קום והתהלך בארץ…
וכרמי עצי הזית
ומסתור המעיין
עוד שומרים על חלומה
וחלומנו הישן.
וגגות אודמים על הר
וילדים על השבילים,
במקום שבו הלכנו
עם חגור ותרמילים.
קום והתהלך בארץ…
את ואני והרוח
יצאנו לכר הפתוח
לנשום את נישמת הדגן.
לרקוד עם ריצוד מי הפלג,
לפעות עם הצאן על השלף,
יצאנו לברוח מכאן.
שלושתנו בזמר חוצות יחפני –
הרוח ואת ואני.
זה התחיל בשני הורים
עליזים וצעירים
שהולידו בשבילי
את המשפחה שלי
וכשיש לי מסיבה
רק תביטו מי שבא
רק תביטו מי שבא:
סבא בא, אבא בא
אריה מכפר סבא בא
בא ברוך, ברוך הבא
עם דודה, דודה רבה
סבא בא, אבא בא
גם הסבתא יבאבא
אהלן ומרחבא
מי שבא ברוך הבא!
מביאים לי מתנות
גם גדולות וגם קטנות
מניחים הם בפינה
ויוצאים אל הגינה
מנשקים את אחותי
ובאים לצבוט אותי
ובאים לצבוט אותי:
סבא בא…
שני חברים הלכו בדרך,
בים בם בום.
אחד קיבל מכה בברך,
בים בם בום.
אחד קיבל מכה בברך,
בים בם בום.
(לא בדיוק אבל בערך),
בים בם בום.
אמר חברו: לא נורא חבר,
ישנן צרות גדולות יותר.
אז עלמה יפת עיניים,
בים בם בום.
זרקה לו פרח משמיים,
בים בם בום.
זרקה לו פרח משמיים,
בים בם בום.
(יחד עם צינצנת מים)
בים בם בום
אמר חברו…
מה סופו של זה הזמר,
בים בם בום.
אם תירצו לשים לו גמר,
בים בם בום.
אם תירצו לשים לו גמר,
בים בם בום.
תדחפו לאוזן צמר,
בים בם בום.
לא נורא, לא נורא חבר
ישנן צרות גדולות יותר
אימי כבר מלובשת
ואחותי נרגשת
ואבא מבקש את כולם להזדרז
ורק אותי את ציפי הקטנטנה
הלבישו בפיז'מה יאללה למיטה.
כולם הלכו לג'מבו
ג'מבו ג'מבו
ורק אותי השאירו
בחושך השחור
כולם הלכו לג'מבו
ג'מבו ג'מבו
אמרו לי לילה טוב
וכיבו לי את האור.
עצוב לי וגם קר לי
לשבת סתם נשבר לי
החלטתי ללכת
לג'מבו לבדי
לאט לאט נכנסתי לעגלה שלי
את השכן ביקשתי שידחוף אותי.
תיקח אותי לג'מבו
ג'מבו ג'מבו
תיקח אותי לג'מבו
אתה כל כך נחמד
עכשיו אני בג'מבו
ג'מבו ג'מבו
אני אתכם בג'מבו
אתם כבר לא לבד
לה, לה לה, לה לה לה.
עכשיו אני בג'מבו
ג'מבו ג'מבו
אני אתכם בג'מבו
אתם כבר לא לבד
לה, לה לה, לה לה
ברבאבא נולד בגינה
הוא גדל בין עצים וורדים
אך בגלל שהייתה לו צורה משונה
צחקו עליו כל הילדים
הם קראו לו בלון מנופח
ותמיד לעגו לו כולם
בגלל זה התהלך כה עצוב ומסכן
בלי חבר וידיד בעולם.
ברבאבא, ברבאבא
אין כמוך בעולם
ברבאבא, ברבאבא
אוהבים אותך כולם.
יום אחד הוא טייל בחצר
ופתאום היא הופיעה מולו
ברבאמא יפה, ברבאמא שחורה
מתאימה בדיוק בשבילו
אז השניים עשו חתונה
והלכו לחופה יד ביד
ואלפי ציפורים שהיו בגינה
כך זימרו לכבודם פה אחד:
ברבאבא, ברבאבא
בבוקר לח בשנת תרל"ח
עת בציר הענבים
יצאו מיפו על סוסים
חמשת הרוכבים.
שטמפפר בא וגוטמן בא,
וזרח ברנט
ויואל משה סלומון,
עם חרב באבנט.
איתם רכב מזרקי
הדוקטור הכסוף,
לאורך הירקון הרוח
שר בקני הסוף.
ליד אומלבס הם חנו
בלב ביצות וסבך
ועל גבעה קטנה טיפסו
לראות את הסביבה
אמר להם מזרקי
אחרי שעה קצרה:
איני שומע ציפורים
וזה סימן נורא.
אם ציפורים אינן נראות
המוות פה מולך,
כדאי לצאת מפה מהר,
הנה אני הולך.
קפץ הדוקטור על סוסו
כי חס על בריאותו,
והרעים שלושתם יצאו
לשוב לעיר איתו.
אמר אז יואל סלומון
ושתי עיניו הוזות:
"אני נשאר הלילה פה
על הגבעה הזאת".
והוא נשאר על הגבעה,
ובין חצות לאור
פתאום צמחו לסלומון
כנפיים של ציפור.
לאן הוא עף, לאן פרח
אין איש אשר ידע,
אולי היה זה רק חלום
אולי רק אגדה.
אך כשהבוקר שוב עלה
מעבר להרים,
העמק הארור נמלא
ציוץ של ציפורים.
ויש אומרים כי עד היום
לאורך הירקון
הציפורים שרות על יואל
משה סלומון
וְאִיזֶבֶל הָיְתָה זָרָה וְנָכְרִיָּה,
בַּת מֶלֶךְ צִידוֹנִים הָיְתָה אִיזֶבֶל.
הִנֵּה בָּאִים הוֹרְגַּיִךְ הַמַּלְכָּה, הִנֵּה בָּאִים,
רוֹכְבִים בְּשִׁיגָעוֹן אֶל אַרְמוֹנֵךְ ,
לַמֶּלֶךְ הֶחָדָשׁ הַהֲמוֹנִים, כְּבָר, מְרִיעִים
כְּמוֹ שֶאֶתְמוֹל הֵרִיעוּ לִכְבוֹדֵךְ ;
הִנֵּה הֵם, כְּבָר, בְּשְׁעֲרֵי הָעִיר – שוֹלְפִים חַרְבָּם,
מַכִּים בַּשְעָרים צְמֵאֵי דָמֵךְ ,
הָעֲבָדִים כִּי יִמְלְכוּ – אֵין חֶסֶד בְּלִבָּם,
לִבְשִׁי, מַלְכָּה, חִיוּך עַל פְּנֵי אֶבְלֵךְ.
אַל תִּתְנַגְּדִי לָהֶם, מַלְכָּה,
הֵם הַצּוֹדְקִים תָּמִיד בַּכֹּל,
הָאֱלֹוֹהִים וְהַנְבִיאִים – לָהֶם,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יוֹדְעִים הַכֹּל, רַק לֹא לִמְחוֹל,
אֵל קַנַּא ונוֹקֵם.
ואִיזֶבֶל הָיְתָה זָרָה וְנָכְרִיָה,
בַּת מֶלֶך צִידוֹנִים הָיְתָה אִיזֶבֶל.
אני קורא בספר מלכים
בפרק השבעה עשר
אני קורא על איש האלוהים
אשר אמר
כד הקמח לא תיכלה
וצפחת השמן לא תחסר
עד אשר יבוא מטר
על פני האדמה.
וכאשר יבשו הנחלים
והמטר בושש לבוא
האיש ההוא חצב את המילים
מלבבו
כד הקמח לא תיכלה…
ברחובנו הצר
גר נגר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
איש אינו בא לקנות,
ואין איש מבקר,
ושנתיים שהוא
כבר אינו מנגר.
והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו
לבנות כסא לאליהו שיבוא,
על כפיו אותו יביא,
לאליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו
כבר שנים חולם הוא שיזכה לו,
על סודו שומר ומחכה לו
מתי כבר יגיע היום.
ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.
והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו…
בירושלים ישנו
איש לגמרי לא צעיר,
שבנה הרבה בתים
בכל פינות העיר.
הוא מכיר כל סמטה,
כל רחוב ושכונה,
הוא בונה את העיר
כבר שבעים שנה.
והוא חולם כי, כמו שאת העיר בנה,
יניח למקדש את אבן הפינה.
על כפיו אותה יביא
אליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו…
בפרדס ליד השוקת
צל ערביים וירוקת
וציפור שותה.
אשכולית תלויה עדיין
בין החורף והקיץ
ואני כמותה.
עוד אני פוסע
לחפש אחריה
אהבת חיי
ואני יודע
תמה העונה
תמו נעורי.
במרום חמה בוערת
אבל פה עמוק הערב
וכמעט הסתיו.
אם תטעי ושוב תבואי
עוד אהבתנו פה היא
ואני איתה.
עוד אני פוסע…
ריח מים
צל ערביים
נח על המשעול.
בין ערביים
עוד נשובה שניים
יחפים בחול.
עוד אני פוסע…
פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט,
ראיתי מעלי ציפור קטנה אחת
ותכלת השמים וענן יחיד
וראיתי
את ההר הירוק תמיד.
ההר הירוק כל ימות השנה
אני עוד חולם ושואל
לנשום רוחותיך כבראשונה
לשכב בצילך כרמל.
במשחקי ילדות קלי השיכרון,
רדפתי פרפרים, החלקתי במדרון
ועת חיפשתי לי מסתור ללב תמים
אז ברחתי
אל ההר הירוק תמיד.
ההר הירוק כל ימות השנה
אני עוד חולם ושואל
לנשום רוחותיך כבראשונה
לשכב בצילך כרמל.
בשנות הנעורים, בשנות האהבה,
טיפסנו בשביליו, ידי בתוך ידה,
השקפנו למרחק, לעבר העתיד
וחלמנו –
על ההר הירוק תמיד.
ההר הירוק כל ימות השנה
אני עוד חולם ושואל
לנשום רוחותיך כבראשונה
לשכב בצילך כרמל.
הלכנו לצבא גדולים ונבוכים,
מתוך המלחמות חזרנו כאחים
הבאנו על כפיים רע וידיד
ונפרדנו –
מול ההר הירוק תמיד.
ההר הירוק כל ימות השנה
אני עוד חולם ושואל
לנשום רוחותיך כבראשונה
לשכב בצילך כרמל.
וילדינו כבר היום הם עלמים
הורינו – שערם הלבין מרוב ימים
אך צעירים נהיה כל בוקר, עת נביט
אל אחינו –
אל ההר הירוק תמיד.
ההר הירוק כל ימות השנה
אני עוד חולם ושואל
לנשום רוחותיך כבראשונה
לשכב בצילך כרמל
אני פוסעת חרש בשביליך
אני נוגעת בעשבי הזמן
אני לומדת את כל משעוליך
חונה ליד כל מעין
אני הולכת במסע אליך
האדמה עיקשת וצרובה
אני לאט פורחת בין סלעיך
כמו איילה תועה בערבה
אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי
תן לי זמן, הושט לי יד
עד נגלה ביחד את הארץ
אני יודעת עוד רבה הדרך
אך שורשיך כבר בתוך תוכי
תן לי זמן, הושט לי יד
עד נגלה ביחד את הארץ
אני יודעת עוד רבה הדרך
אך שורשיך כבר בתוך תוכי
אנשי הצפרדע, אנשי הדממה
הרעש עושה לנו חור באוזניים
אם אנו שומעים בסביבה מהומה
אנחנו יורדים אל מתחת למים
ותיכף קופצים לנמל הקרוב
אפילו אם הוא במקרה במצרים.
אנשי הצפרדע, אנשי הדממה
איש לא ראה, איש לא שמע
איש לא הבחין בקולות מלחמה
האם היו פה אנשי הדממה?
אנחנו מאוד חסידי התנ"ך
יונה הנביא הוא אצלנו קמיע
גם הוא נעלם ליומיים שלושה
היכן הוא היה – איש איננו יודע
וכמו בתנ"ך אם צריך להכות
אנחנו פותחים זאת בדם וצפרדע.
אנשי הצפרדע, אנשי הדממה…
ויום עוד נבוא נגרד בזקן
כמו שגירדנו את זקן המשחתת
ומה שעדיין אסור לספר
אולי נספר לנכדינו ברטט
כי לנו ישנה נשימה ארוכה
לכן גם הלכנו אל זאת השייטת
כשהוא יורד לחוף בצעד לא בטוח
לבבי אליו
כמו ים פתוח
משלח את גליו.
כמו ים פתוח השוטף אל המידבר
כי מה יש פה לומר:
המלח שלי הוא המלאך שלי
הוא המלאך שלי.
עם ערב על החול, בין רציפים ומלט
ושקיעת זהב
אני צוללת
אל התכלת בעיניו.
אני צוללת שהים הוא לה מיבצר
ומה יש עוד לומר:
המלח שלי…
והוא אומר: כשאת מול הספינה עומדת
בשימלה קיצית
את מטרפדת
עמדי את כל הצי.
אני טרפדת מבקיעה אליו ישר
פשוט בשביל לומר:
המלח שלי…
ויום אחד יבוא אפליג איתו הימה
ועל ספינתו
נקימה שמה
את ביתי ואת ביתו.
וכך לא אצטרך לשאול אותו יותר
על מי הוא יוותר
המלח שלי
הים יפה הבוקר, הים הוא די שקט
אז בואי נא ילדונת אלי לחסקה
פה אין מפרש מתוח ואין גם מעקה
אבל מאוד בטוח אצלי בחסקה.
חסקה, חסקה, בלי סיפון ומעקה
שנחיה ושנזכה רק לשוט בחסקה.
את הגלים חותכת ממש כמו חמאה
תוכלי לשכב עליה כמו על מיטה חמה
מעל בוערת שמש אני עוד מחכה
מדוע את לא באה אלי לחסקה.
חסקה, חסקה…
ראית אותו במטוס הממריא
תחתיו נפרשים פרדסים וכפרים
הוא חש את משא המצנח על גבו
אוחז ברצועות וחושב בליבו:
הנה עוד דקה
והרוח תחבוט על פני
הנה עוד דקה
יפתח המצנח מעלי.
כשיפתח עלי כשיפתח
את העולם כולו אשכח
אני לבד והמצנח
שיפתח, שיפתח
שיפתח עלי.
לא בגלל עיני התכלת
התאהבתי דווקא בו
גם אינני מתפעלת
מגבהו ומרחבו.
לא בגלל צחוקו הפרא
הכובש כל לב נשי,
הסיבה ודאי אחרת
גם אם זה נשמע טיפשי:
הוא פשוט שריונר לא פחות ולא יותר
קצת נחמד קצת נבזה זה הכל זהו זה…
כבר רבים רבים חפצו בי
רק לצאת איתי רצו
לא יודעת מה חיפשו בי
אך ודאי שלא מצאו.
את ליבי אינני שמה
כי ליבי שלו הוא כבר
אל נא תשאלוני למה
זה גם לי נשמע מוזר:
הוא פשוט שריונר…
אם אתן רוצות לדעת
איפה יש כאלה מן
לא בעיר המשוגעת –
שם תוכלנה להמתין…
בדרום אותו פגשתי
על הטנק בלב סיני
ומיד מיד הרגשתי
איך הסמיקו לחיי:
הוא פשוט שריונר…
הוא אמר לי: "בואי מותק",
שתי מילים ולא יותר
ואני כמו תינוקת
רצתי אל השריונר.
הוא הרים אותי לגובה
אל הטנק אותי הביא,
שם נתן לי את הכובע
ולקח את לבבי.
הוא פשוט שריונר…
איך אני מתגעגעת
שוב לרדת לסיני
את ידו המיוזעת
להחזיק בשתי ידי.
ללטף את ראש הילד
לנער את האבק
מול עיניו, עיני התכלת,
לזמר בקול חזק:
הוא פשוט שריונר..
ישנן בנות, ישנן בנות
אשר יוצאות עם כל אחד
אם הן רואות בחור נחמד
הן מוכנות לטוס מייד
איתו אפילו עד אילת.
אבל אני איני כזאת
אבל אני איני, איני כזאת
עם מי שאין לי בטחון
איני יוצאת גם לירקון.
ישנן בנות, ישנן בנות
שמתלבשות כמו בז'ורנל
החצאית עולה אל על
ובחולצה יש חור על חור
שכל אחד יוכל לבחור.
אבל אני איני כזאת
אבל אני איני, איני כזאת
אני צנועה בדרך כלל
ואיש אלי אינו נטפל.
הוא לא כל כך חכם אני יודעת
אך הוא כותב לי מכתבים
יפים כל כך ועצובים
והוא כותב לי "כמה חמודה את".
ותאמינו לי שדווקא בשבילי
הוא טוב יותר מכל הבחורים ההם
ותאמינו לי שדווקא בשבילי
הוא טוב יותר מכל הבחורים ההם.
הוא לא כל כך יפה אני יודעת
אך הוא לובש חולצת טריקו
ונעליים מבריקות
והוא אומר גם לי "את משגעת".
ותאמינו לי שדווקא בשבילי…
אינך יכולה ככה סתם ללכת
אינך יכולה לעזוב אותי
אינך יכולה כי עכשיו שלכת
יש גשם בחוץ ואת נשארת איתי.
אפילו אם תגידי: "זה לא כדאי"
אפילו אם תגידי: "לא, אין לי פנאי"
אפילו אם תגידי: "לך לך מעלי".
אם רק תבקשי להרגיש בבית
את שחור צמתך חרש אלטף
ואם תבקשי לא לבכות הליל
אשב לידך וגם אתן לך כתף.
אפילו אם תגידי…
עם הסתיו חזרו הציפורים
מעבר למדבר, מעבר להרים.
והוא ראה אותה על הענף
והיא כחולת נוצה, והיא דקת כנף.
זה היה עם בוא הסתיו,
הוא אותה כל כך אהב,
היתה יפה כמו בשירים,
כמו בסתיו הציפורים.
הוא בנה לה קן מעשבים,
והיא ליקטה זרעים מתוך הרגבים.
והוא שרק לה שיר של אהבה
והיא נתנה לו שי, נוצה מתוך זנבה.
זה היה עם בוא הסתיו..
בואי
ואחוש את ליבך רוטט
בואי
והרגישי אותי
בואי
ונטעם טעמו של חטא
בואי לטנגו אמיתי.
טנגו
בואי נשוב אל הטנגו
אל הריקוד הקטן בו
הרגשנו כה קרוב
טנגו
בואי נשוב אל הטנגו
ואל חדרך הקטן בו
ידענו לאהוב.
בואי
והישירי אלי מבט
בואי
רק עוד פעם לרקוד
בואי
נגלה נא אני ואת
שוב את הטנגו והסוד
הטנגו והסוד.
טנגו..
באת לפתע כמו מעולם אחר שנשכח.
ריח כפיך, ריח העשב,
לשערותיך צבע הכסף,
אך בעיניך אותו המבט הרך.
עוד הרכבת שטה בעמק,
בחצות הלילה, והלילה,
והלילה, והלילה כאז.
זו הרכבת, בה כבר נסענו,
היא תיקח אותנו אל הלילה,
אל הלילה, אל הלילה של אז.
באת לקרוא לי כמו באותו היום העצוב.
נער היית, מן הכנרת,
הלכתי אחריך, יפה ועיוורת,
וגם הערב אליך אחריך שוב.
עוד הרכבת, שטה בעמק…
בוא ונצאה אל המסע אשר לא יחדל.
רק זאת אשאלה, טרם אבואה,
אם יש כוכבים עוד על הגלבוע,
ואם בעמק, כמו אז עוד נוצץ הטל.
עוד הרכבת, שטה בעמק
במדרון מעל הוואדי
עץ השקדייה פורח
באוויר ניחוח הדסים
זה הזמן לפני הקיץ
שעריו הלב פותח
ותמיד ברוכים הנכנסים.
בימים אשר כאלה
מחכים עד בוא הליל
מחכים לצעדים קרבים
לא סוגרים את הבריח
לא עוצמים את העיניים
בימים כאלה מקשיבים.
מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר.
מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר.
ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה
מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה
קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה
פתחי לי שערייך אבוא בם אודה יה.
בצל עצי החורש, הרחק מאור חמה
יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה
אל מעיינות הזוהר, אל בארות התום
מולדת ללא תואר וצועני יתום.
עוד לא תמו כל פלאייך
עוד הזמר לו שט
עוד לבי מכה עם ליל
ולוחש לו בלאט:
את לי את האחת
את לי את, אם ובת
את לי את המעט
המעט שנותר
על הדרך היורדת מן הכפר
בין עצי האלונים והאלה
נשארו עוד בוודאי צעדי ועקבותי
ואימי עוד קוראת לי בקולה.
אך איני יודעת מה קרה
אי אבדה הדרך הברוכה
אי אבדה הדרך אל הכפר
הדרך בה רציתי לשוב בחזרה.
אל הדרך הקסומה של ילדותי
אני שבה בחסות הערפל
ונוגעת בכולם בפניהם ובקולם
כמו נוגעת בארץ ישראל.
ואני עוברת ואני זוכרת
כל מה שהשארתי שם
עוד ניצב הבית בין עצי הזית
רוח באה מן הים.
עוד ניצב הבית בין עצי הזית
רוח באה מן הים
ואני עוברת ואני זוכרת
וליבי עודנו שם.
בלילות הארוכים הלבנים
עת הנפש לא תמצא מנוחתה
אני קמה מעפר אני שבה אל הכפר
כמו ילדה שחוזרת אל ביתה.
אך איני יודעת מה קרה
ואולי, לא היו הדברים מעולם
ואולי, מעולם לא השכמתי
עם שחר לגן,
לעבדו בזיעת אפי.
מעולם, בימים ארוכים ויוקדים
(ארוכים ויוקדים) של קציר
במרומי עגלה עמוסת אלומות
לא נתתי קולי בשיר.
מעולם לא טהרתי
בתכלת שוקטה ובתום
של כינרת שלי הוי כינרת שלי
ההיית או חלמתי חלום?
ישנם ימים ללא מרגוע
בם לא אמצא לי נחמה
ומוכרחה אני לנגוע
בעשבים, באדמה
לפסוע באותה הדרך
בתוך פריחת הכרכומים
ולהיות כל כך אחרת
ולפרוח ערב הגשמים.
רק תפילה אשא
הוי אלי, אלי
שהשמש תעבור עלי
ותראה לי שוב את משעולי
הוי אלי, אלי
רק תפילה אשא
שהשמש תעבור עלי
ותיקח אותי אל המסע.
ואם אשוב אל זאת הארץ
ואם אפסע שוב בדרכים
האם כקדם יכירוני
האנשים והפרחים.
רק תפילה אשא…
האם אמצא את כל היופי
האהבה הנושנה
אשר היתה שם כשעזבתי
עת אהבתי פעם ראשונה
עוד מזהיב השדה שעזבנו אז,
עוד הארץ נושאת יבולה.
ועוד יפים הם הלילות בכנען,
טרם השמש עולה.
עוד רכבת חוצה שם פרדס ירוק,
חסידה עוד רוגעת מעל.
ועוד נישא הערפל בעמק,
בין הזריחה והטל.
וגם ההורה
ההיא עם ה – היי
קולה עוד עולה
קולה לא נדם
כן גם ההורה
ההיא עם ה – היי
שירה ממלא
ליבי לעולם
כשעלו הבילויים מלאי תקוות
ויתד תקעו בארץ האבות
בקדחת הם חלו פה
מחמסינים הם סבלו פה
אבל משהו לחש בלבבות –
אם זה טוב ואם זה רע
אין כבר דרך חזרה.
אין כבר דרך חזרה!
על סוסים רכבו עם חרב ומקל
לגרש כל מתנקש ומתנכל
ברחובות ובגדרה
פתח תקווה וחדרה
הם קראו לפלשתינה – ישראל.
אם זה טוב ואם זה רע
אין כבר דרך חזרה.
אין כבר דרך חזרה!
טיולים מזמרים: