יגור – למרגלות "ההר הירוק כל ימות השנה"…
האסוציאציה שעולה לי בכל פעם עם השם "יגור"-זה השלמת הביטוי "משק יגור-טיוטא" על פי ספר השירים הקסום של יורם טהרלב יליד הקיבוץ שמקדיש את הספרון הזה לחרוזים על אורחות הקיבוץ ואנקדוטות מילדותו.
כמי שמתגוררת בשנים האחרונות בעיר סמוכה לקיבוץ, אני מגיעה מדי פעם למשתלה הענקית, למרכז המסחרי שצמח עם השנים בצמוד לקיבוץ ואפילו מצאתי את עצמי מספר פעמים מבלה כמה שעות הגונות עם הילדים ב"אטרקציה" המיועדת עבורם במקום… וכן, כמובן מסלולי טיול רגלי בשמורת "אשדות יגור" שקיימת כבר מהמנדט הבריטי, עם מערך שבילי יערנים שנועדה למעשה למנוע מפחמות פירטיות על ההר וגם לשמר את הטבע הירוק הזה כדי שיהיה לבריטים מה לצוד…
 |
| פארק נשר, הגשרים התלויים |
שנים הכרתי את ה"סליק" המיתולוגי של הקיבוץ ובו סיפור הפשיטה הגדולה של הבריטים בשבת 29/6/46 שקיבלה את הכינוי "השבת השחורה" על ידי נתן אלתרמן בטור השבועי שלו "הטור השביעי" שפורסם מיד לאחר מכן.
"רעם נכרי הרעים
ודיביזיה שישית דהרה
ובין יתר חגי העברים
התייצבה השבת השחורה.
היא עמדה על שדות ונתיב
ולרגליה יישוב – כמו גור
ובתיל חוצות תל-אביב,
וקרועים שערי יגור" ….
זוכרת שנים בהן קבוצות של מטיילים ירדנו במסלול נחל יגור האתגרי וסיימנו בקיבוץ (אם אציין שזה היה עוד בתקופה שבה המסלול הסתיים בתוך הקיבוץ ולא הקיף אותו כמו היום, זה מסגיר את גילי המופלג?) בביקור ב"סליק" וסיפור החלק של משק יגור במספר אירועים היסטוריים (קצת "קולטורה" למטיילים בטבע…)
אבל כשהתחלתי ב 1998 (?!) עם טיולים ספרותיים ומזמרים הגעתי בעקבות יהודה שרת ז"ל ויורם טהרלב שוב לקיבוץ ואז גם הכרתי את הכתיבה של עידית חכמוביץ שכתבה שירים רבים למשק וחלקם אף הולחנו גם ע"י נחצ'ה היימן כמו השיר המדהים בביצוע של חני לבנה "קסם הכלנית לעד" שהפך מזוהה עם פסטיבל המחולות של כרמיאל.
בכניסה לקיבוץ נמצא האולם האזורי של המועצה שבו מתקיימות הופעות והצגות וגם תערוכות מתחלפות – אולם "המגינים". למעשה לצד האולם לוח זיכרון לזכר בני משפחות חברי הקיבוץ שנספו בשואה. ממול, בקצה המדשאה הגדולה ישנו סלע בזלת ענקי ולצידו שמות בני הקיבוץ שנפלו במערכות ישראל. שני צדדים למטבע וגם אלו וגם אלו מגינים.
משם עלינו דרך מיתחם שביה"ס האזורי היה בו לפני שגדל, התרחב ו"יצא" מהקיבוץ ופנינו אל מאחורי בתי החברים לאזור בית הקברות הישן. זהו בית קברות קטן ונטוש. הטבע הולך ומשתלט עליו (וכן, קצת חבל על כך). אפשר ללמוד כל כך הרבה מביקור בבית קברות, בעיקר הסיפורים האנושיים שמאחורי לוחות האבן. שתי מצבות מרשימות מושכות את העין- האחת עבודת פיסול של האמן זאב בן צבי (הראשון שקיבל את פרס ישראל לפיסול, 1953). אמנם אין זה מענייני כרגע לפרט על זאב בן צבי ז"ל, אולי ברשימה נפרדת, אבל מצרפת כאן קישור לסרטון על אחת מהיצירות המרשימות ביותר (בעיניי הלא מקצועיות) שפיסל בקיבוץ משמר העמק – פינת הגולה. הפסל על המצבה הוא של יד אוחזת פטיש-מחצבה. כאן קבור שלמה גולבמן שנהרג מזיהום פציעה חמורה באחד מפיצוצי מחצבת-נשר בה עבדו ראשוני הקיבוץ. רואים איך הארוע הזה השאיר חותם על החברים. מצבה כזו גדולה ומרשימה. ומצבה נוספת לא פחות מרשימה גם היא פוסלה ע"י אומנית- בתיה לישנסקי מכסה על קבר אחים של שלושה חברי יגור שנהרגו ע"י הכנופיה של עז א-דין אל קסאם ממארב בדרכם חזרה למשק. האירוע הסעיר את המדינה כולה.
ברור לנו שקבוצת אנשים שלפני כ 70 שנים הזמינה אמנים-פסלים ליצור מצבה, זה מצביע על גודל השבר, על הרושם הכבד שהמוות הזה עשה על הקבוצה, וכן- גם על הישוב היהודי בכלל.
יש כאן הרבה מאד סיפורים אנושיים אבל הפעם אתעכב רק עוד על הקבר של יהודה שרת. יהודה שרת ורעייתו צביה ולוח אבן לזכרה של הבת הילה. יהודה שרת, שגדל בתל אביב ולמד בגמנסיה הרצליה, היה כנר מוכשר. ויחד עם זאת דרך הפלמ"ח הגיע למעין חרוד ועבד כחלוץ במחצבה. הוא התייסר תמיד בין היבלות על הידיים "החלוציות" לבין הצורך לנגן על הכינור… הוא הלחין משירי רחל והיא אף זכתה לשמוע את השיר הראשון שלה שהולחן אי פעם. שרת שלח לרחל ברוב התרגשות את התווים, אבל מכיון שהיא שכבה חולה במיטה ולא ידעה לקרוא תווים, עדה אחותו שרה באוזני רחל את השיר. היום מוכר לחן אחר שלו, של לוי שער אבל אני מביאה כאן את הלחן הדרמטי והמקורי אותו שמעה רחל
יהודה ניצח על מקהלות והיה כמובן גם אחראי על הגדת פסח "נוסח יגור". יש עוד כל כך הרבה לספר על דמותו, אבל זה כבר נשאיר לטיול…
צביה, אחותו של אליהו גולומב, נהרגה בתאונת דרכים בשעה שנסעה עם גיסתה רבקה הוז (לבית שרת) יחד עם דב הוז ב-1940. בזכות צביה שעברה מעין חרוד וכפר יחזקאל למשק יגור, הגיע לכאן גם יהודה. בספרו של מוקי צור על יהודה שרת הוא מביא חלופת מכתבים בין בני הזוג כשהם נעזרים בפסי הרכבת, רכבת העמק המפורסמת למשלוח הפתקים.
 |
| יגור- זה סיפור, מבנה המסילאים |
 |
| הגן, פסי הרכבת, קרון ומבנה המסילאים |
קיבוץ יגור פתח מרכז מבקרים חדש ב"בית המסילאים" ששוחזר. לא היה זה מבנה תחנת רכבת אלא מבנה ששימש את עובדי המסילה. יש כאן גינה קטנה תחת עצי אקליפטוס ושולחנות פיקניק. העתיקו את פסי הרכבת לקרבת המבנה והציבו עליהם קרון. הפינה עם המסלעה ממש מזמינה ערבי שירה בציבור (מקווה שמי מהקיבוץ יקרא ויקח לתשומת ליבו את משאלת הלב שלי…) ובצמוד מצוי הסטודיו של הפסלת נעמי פארן.
 |
| הכניסה לסטודיו נחבאת בצמחיה יפה |
 |
| בעלה של הפסלת מקבל את פנינו ומסביר לנו בהערכה רבה |
 |
| בין הפסלים גם יצירות "שימושיות" |
נעמי פארן, בת דגניה ב' חיה ומתגוררת בקיבוץ יגור. מפסלת בברונזה, שיש, עץ ואבני ארצישראליות. בסטודיו עשרות של פסלים שאי אפשר להישאר אדישים מולם. זו ממש חוויה שכדאי לא לפספס. אספני אמנות מאירופה, ארה"ב, אוסטרליה וגם מקומיים רוכשים מיצירותיה המרשימות.
 |
| עוד מהעבודות של נעמי פארן |
בקיבוץ ישנו "מסלול יגור" שבו מורי דרך מהקיבוץ מספרים את סיפורו של המקום. אמנון הסביר בצורה מרתקת ב"סליק" ואחרי הביקור של הקבוצה בבית המסילאים, יצאנו גבי קרדוש ואני לטיול מזמר עם שירי יהורם טהרלב ויהודה שרת ברחבי הקיבוץ. אני סיפרתי את הסיפורים מאחורי השירים וגבי הוסיף על הקיבוץ. השילוב הזה היה מעולה.
לעמוד במקום שנקרא פעם "שכונת האזדרכת", על יד בתי הילדים ולשיר את "ארבע אחר הצהריים" – זה ממלא את השבילים שבדמיון גם אם הילדים עכשיו לקראת מנוחת הצהריים.
כבר גולש היום ההרה,
הגננת זמר שרה,
"כאן סידרנו הרכבת
בואו ילדים לשבת".
בארבע אחרי הצהריים!
ארבע אחרי הצהריים
כרגיל עוד חם.
בשדרת האזדרכת
תינוקות לומדים ללכת
לבדם.
רוח ערב מתפרכסת
מביאה אל המרפסת
ריח שחת ואספסת,
וקצת נחת גם.
לצערי, תוך הבנת העניין והרצון לפרטיות, כאן חייבים ליווי ואי אפשר להסתובב ברחבי המשק ובין בתי החברים וגני הילדים כקבוצה ללא ליווי של אנשי הקיבוץ. (וכן, תמיד שואלים, נכון לעכשיו הקיבוץ עוד לא מופרט…)
אז אם יש לך חבורת "משוטטים" אני מזמינה אתכם לצאת איתנו למסלול יגור – זימרת העמק ואפשר לשלב גם מסלול טבע באזור או חלקים בעקבות רכבת העמק לעיבוי היום.
ועד הפעם הבאה, צאו טיילו ומלאו את הארץ
מיכל קנדל
תגובות
עדין אין תגובות בפוסט זה.