הסיפור מאחורי השיר "בשנה הבאה" של אהוד מנור ז"ל
בשנת 73', לאחר מותה של האם רחל ויינר, ואהוד ואחיו הגדול נותרו לבדם מהמשפחה, אמר אהוד מנור שיש לו חלום. חלום שהוא יודע שאינו יכול להתקיים, ובכל זאת- הלוואי שיהודה (האח הצעיר), זאב (האח הגדול), ישראל(האב), רחל(האם) והוא- אהוד, היו שוב נפגשים ויושבים על המרפסת וסופרים ציפורים נודדות….
את השיר "בשנה הבאה" כתב אהוד עם הרבה כאב ורגש וכהרגלו העביר את המילים לנורית הירש המלחינה. אהוד ישב בחום אוגוסט-ספטמבר על מרפסת ביתו בשעות הערביים, כאשר חמסין היום נשבר, בערך בחמש/שש אחה"צ והסתכל אל מול ביתו אל חורשת האקליפטוסים אליה התכנסו הציפורים הנודדות ללון.
כאשר חזרה נורית עם הלחן העליז אל אהוד והוא אישר לה אותו, ביקשה ממנו עוד בקשה אחת-
אם מקובל עליו הלחן העליז היא אינה יכולה לסיים שיר כזה שמח במילים המקוריות:
אם מקובל עליו הלחן העליז היא אינה יכולה לסיים שיר כזה שמח במילים המקוריות:
"בשנה הבאה נפרוש כפות ידיים/ מול האור הניגר, הלבן
אנפה לבנה, תפרוש באור כנפיים/ והשמש תשקע בתוכן"
לא שינה לה אמיתות המצב, אלא ששיר כזה שמח חייב אופטימיות, התחלה, תקווה.
אהוד מנור נעתר לה ומשנה מילה אחת קטנה והשיר מושר ע"י אילנית ועד עצם היום:
אהוד מנור נעתר לה ומשנה מילה אחת קטנה והשיר מושר ע"י אילנית ועד עצם היום:
"בשנה הבאה נפרוש כפות ידיים/ מול האור הניגר, הלבן
אנפה לבנה, תפרוש באור כנפיים/ והשמש תזרח בתוכן"
היי מיכל,
מדהים שאחרי שאת מספרת את משמעות השיר פתאום קשה להזדהות עם השמחה.
דבר דומה קרה לי עם השיר של שלום חנוך, "משיח לא בא"
תודה אירית
תודה אירית, ניפגשים ברחובות בינימינה…