נולדתי בדור ההוא, שגדל עם טלויזיה ערוץ 1 בשחור לבן (יו, הסגרתי איזו ענתיקה אני, לא?) כשחזרנו מבית הספר, נהגנו לאכול צהריים כשהטרנזיסטור פתוח על רשת א' בתוכנית היומית של שעה 14:10- לאם ולילד עם תסכיתים שונים בעיקר בהקראתם של דודו אלהרר ומוטי ברקן…
בשעה קצת יותר מאוחרת בסביבות 15:00 היה נהוג לעבור לסיפורים של "גדולים" ואחד מהם היה "שאול ויוהנה"…בגיל 12 מצאתי את עצמי שותה בצמא את דפי הטרילוגיה הלא פשוטה הזו על משפחה יהודית ואהבה הצומחת בגרמניה על רקע עליית הנאציזם. חושבת שכיום כבר לא קוראים ספרות כזו "כבדה" ובטח העברית נראית "ארכאית" משהו. בטח לא בגיל 12, אבל כמו שהיום יש השפעה לרשתות החברתיות, לטלוויזיה (לטוב ולרע) ככה גם בעבר- ההשפעה של תוכנית הרדיו שגירתה אותי ללכת לקרוא, שזה גם מה שאני אוהבת בטיול ספרותיים שגם אם אנשים לא קראו את הספר, אחרי הטיול זה דווקא מושך אותם לקרוא…
נעמי פרנקל, הסופרת, עשתה תפנית חדה מחברת קיבוץ בעמק אל קריית ארבע על כל המשתמע מכך. אחד הספרים המפורסמים שלה היה "דודי ורעי" שיצא בשנות ה-70' ובעקבותיו גם הסרט. מסופר על יחסים וקשרים בין -דורי ומשולשי אהבה על רקע קיבוץ, כן, קיבוץ. כמו פעם. תקופה של ימי מלחמה. מתי אין לנו מלחמה בארץ? כשהוחלט להפוך את הספר לסרט טלוויזיוני, פנתה פרנקל שבעברה כפי שכתבתי, חייתה בקיבוץ בעמק (יש כמה אבל מדובר על ה-עמק, כלומר עמק יזרעאל) והיא מכירה את נחום היימן מבית אלפא ולכן פונה אליו והוא מחבר בינה לבין רחל שפירא חברת קיבוץ שפיים, לכתיבת שיר הנושא ומאחר והספר מדבר על בת קיבוץ, חשבה רחל שפירא לכתוב על פרידה, על הבנה, ויצרה שיר העומד בפני עצמו ללא קשר לסרט. השיר, כמו גם הסרט והספר, כל כך הצליחו, עד שהספר השני נקרא "צמח בר" בעקבות השיר. וגם רחל שפירא החליטה לקבץ חלק משיריה בספר ונחשו איך הוא נקרא? " צמח בר", ברור…
שיר זה הוא אחד ממגוון שירי רחל שפירא בטיול מזמר בגן הלאומי בחוף השרון. אנחנו שרים אותו בין הצמחים פליטי התרבות שבמקום…מעבר לזה ישנם הרבה צמחי חוף ים ותצפית מרהיבה על החוף מהטייל שעל המצוק. וכמובן שהסיפור לא מסתיים כאן, אבל את ההמשך כבר תצטרכו להצטרף אלי לטיול מזמר "זו שנולדה ליד הים" עם שירי רחל שפירא ושירי ים אהובים מכל הזמנים
