טיול נשים מעוררות השראה בגליל

השנים הראשונות של מדינת ישראל מאופיינת בהמוני עולים שמגיעים לכאן. אחת העליות שהשאירה חותם היא העלייה מתימן במבצע שקיבל את הכינוי "על כנפי נשרים". גולדה מאיר כתבה בזיכרונותיה איך שאלה תימני קשיש אם ראה אווירון בחייו וכשענה לה בשלילה, היא המשיכה ושאלה אם לא חשש מהטיסה ארצה והוא ענה שוב בשלילה והסביר שכך כתוב בתנ"ך: בספר שמות י"ט, ד' "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי".

במסגרת העלייה הזו הגיעה עפיה (שמה עוברת לעופרה) זכריה והחיים גילגלו אותה לבית אבן ערבי בשרידי הכפר באסה שנמצא בגבול הצפוני של ישראל. במשך שנים היא גרה בבית זה, לימים קמה עיירת שלומי בצמוד למקום אבל עפיה ומשפחתה סירבו לעבור לבתי העיירה החדשה. ברבות השנים, לאחר שילדיה עזבו והיא התאלמנה, הועברה עפיה בגיל 80 לאחת מדירות עמידר בשלומי. מה שבני המשפחה שלה ושכניה לא ידעו, זה שבלילות עפיה נהגה לגרור שולחן, להניח עליו כסא ולצייר, לקשט במעשה "ריקמה" בצבעים עזים בינהם שחור, צהוב, אדום וירוק את קירות החדרים והתקרה בחדרי הבית. כשסיימה, רכשה בובות וקישטה אותן ככלות תימניות. התבוננה במראה וציירה את עצמה מאופרת כמו בתימן. עם מותה הוחלט במעשה אחראי שכמובן מאחוריו ישנו "המשוגע לדבר" – שהמועצה המקומית שלומי תמשיך לשלם דמי שכירות לחברת עמידר על מנת לשמר את היצירה המיוחדת הזו. התשלום הסמלי שהמבקרים משלמים, מאפשר אחזקת הדירה. בימים אלו חוברים מספר גופים בינהם גם יד יצחק בן צבי לערוך עבודת שיקום לקירות המתפוררים כדי לשמר את העבודה המיוחדת.

אחד מהרשמים שלי מהציורים היה גם העניין המדיטטיבי שיש בהם. במקביל לעידן שבו מציירים מנדלות, או רוכשים חוברות איור מיוחדות למבוגרים, גם כאן יש עניין של חזרתיות על צורות באופן שיטתי שבוודאי היה בו משהו מהמדיטציה. בכל מקרה, התוצאה מרשימה הן מבחינת הצבעוניות, הן מבחינת ההיקף והן מכך שמדובר על אישה בת מעל 80 שבמשך מעל לעשור עסקה בציור הזה. אני מזמינה אותך להתרשם מקצת הציורים בסרטון המצורף

עליה לישראל הגיעה מארצות שונות, מסין, מאירופה, ממדינות ערב ומאמריקה. כמובן כל אחת מהן השאירה חותם משלה. אחת מהעליות האלו גם היא במבצע להצלת היהודים האחרונים כמו את יהודי תימן בכנפי הנשרים (כונה גם מרבד הקסמים) וזו היא העלייה מאתיופיה.

בשנים האחרונות הקימו מספר נשים בנות העדה האתיופיות, כל אחת ביוזמה פרטית שלה, מרכז בו מסבירים על העדה, על מנהגיה והמזון, על מאפייני העדה והשפה. אחד מהמרכזים האלו הוא של יוניי בקיבוץ עברון, המרכז נקרא מברהטיי, שפרושו "האור שלי".
יוניי שנישאה לבן הקיבוץ והקימה איתו משפחה, בנתה בית בוץ המכונה גוג'ו, כמו בכפר אתיופי, קולה קפה ומלמדת את הריקוד המיוחד. מפגש איתה מרגש מאד, פותח את העיניים עלינו כעל חברה קולטת עלייה (או שלא) ובהחלט מפגש מרתק ומלמד לכל גיל.
נכנסים לאולם ובו יוניי מעבירה מצגת, על הקירות אמנות אתיופית וגם לבוש אתיופי מסורתי. נושא ההרצאה לבחירתנו- על החיים באתיופיה, על התזונה ועל הטאף האתיופי (דגן זעיר), על התאקלמות בארץ ומנהגי העדה. הביקור לא מושלם ללא כניסה ל"גוג'ו" בית הבוץ שיוניי שחזרה לצד האולם. הביקור מלווה בכיבוד קל של קפה שחור וחזק, קלי מיוחד וכמובן הדגמה ולימוד על ריקוד הכתפיים המסורתי.
זהו חלק מיום טיול מלא בנושא נשים בגליל

ואיך אנחנו קולטים עלייה? כנראה שמה שהיה נכון לחבורת לול בשנות ה 70 נכון גם היום